ר"ן על שבת כ״ה

1 שית זונה. נוטריקין שחוזות:

2 שית. בית הבשת:

3 שמכבנין. קושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף:

4 למילת. לעשות מצמרו כלי מילת:

5 באנפי נפשה. ולא אפלוגתא דמתני':

6 אבל מי מפיס. מי מטיל גורל ומבחין איזו ליבש ואיזו לחלוב והרואה אותן צרורות ליבש אומר לחלוב הוא ואתי למשרי תרוייהו:

7 מתני'לא יצא הגמל במטולטלת. מטולטלת כמין כר מלא מוכין שנותנין לו תחת זנבו ואית דמפרשי מטולטלת לגמל כמרדעת לחמור:

8 ולא עקוד ולא רגול. מפרש בגמרא שעוקדים ידיהם עם רגליהן בחבלין שלא יברחו:

9 ולא יקשרו גמלים זה בזה וימשוך. האחד כדפריש בגמ':

10 אבל מכניס חבלים לתוך ידו. אם רוצה להוליכן לנהר להשקותן מכניס חבל כל אחד ואחד בידו ומוליכן:

11 ובלבד שלא יכרוך. החבל על ידו ובגמ' מפרש טעמא:

12 גמ' בזנבו ובחטוטרתו. דכיון דקשור בשניהם לא נפיל:

13 חטוטרתו. חרובא שיש לכל הגמלים בגביהם:

14 בשליתה. דכיון דכאיב לא מנתחא ליה:

15 עקידת יד ורגל. אחד מן הרגלים ואחד מן הידים מחבר ומאסר ביחד:

16 כיצחק בן אברהם. כדכתיב בראשית כ״ב:ט׳ ויעקוד את יצחק בנו כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד עם רגל ונפשט צוארו לאחוריו:

17 ידו על גבי זרועו. אחת מידיו כופף כלפי מעלה וקושר כדי שלא יהיו לו אלא שלשה רגלים לברוח:

18 לחינגא. לשוק למוכרו חינגא על שם שסובבין את השוק במחולות:

19 עד כאן לא שנו אלא לענין כלאים. האי לא יכרוך דמתני' לא שייך ביה איסור שבת אלא משום כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל:

20 אילימא כלאים דאדם. כריך להו סביבות ידיו ורגליו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהם מושכים שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד:

21 והתנן אדם מותר. עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא לשני מיני בהמות יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים:

22 כלאים דחבלים. שיש בהן חבלי צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוי כלאים וידיו מתחממות באחיזתן וקסבר תנא דמתני' דבר שאין מתכוין אסור:

23 התוכף. בגדי צמר ופשתי':

24 תכיפהאחת. כגון ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר א':

25 אינו חיבור. דכתיב דברים כ״ב:י״א צמר ופשתים יחדו לא אסרה תורה אלא יחדיו דהיינו חבור המתקיים יפה:

26 שלא יכרוך ויקשר. כריכה וקשירה בשתי תכיפות ומה שהביא הרב אלפסי ז"ל הך סוגיא לא הביאה אלא לפרוש' למתניתין דהא קי"ל דבר שאין מתכוין מותר ואפילו לענין כלאים כלאים פ"ט מ"ה דמוכרי כסות וכלים מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:

27 אמר שמואל ובלבד שלא יוציא. ראש החבל מתחת ידו למטה טפח דדמי כמי שנושאה ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמל:

28 הלכה למעשה אתא לאשמועינן. דהבא לימלך אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור:

29 והתניא ובלבד שיגביה אפסר מן הקרקע טפח. אבל כל כמה דבעי נפיק מתותי ידיה:

30 בחבלא דביני ביני. שבין ידיו לגמל ובההיא קאמר דכמה דבעי להוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתראה הבהמה נמשכת דאי לא לא מתחזי נטירותא דבהמה אלא למשוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו:

31 מתני' אין חמור יוצא במרדעת וכו' בזוג. אשקיל"א:

32 סולם ורצועה. וכל הנך דמתני' מפרש בגמרא:

33 קופר. שרץ הוא ונימיו חדין כמחט וקורין לו אריסיון וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה שרצים:

34 ולא ברצועה שבין קרניה. דמשוי הוא:

35 גמ' שאינה קשורה לו מערב שבת. דלא גלי אדעתיה מעיקרא שהיא צריכה לכך שיהא לה למלבוש:

36 פקוק. סתום:

37 לחינגא. לשוק לימכר:

38 בי לועא. שקושרין לה כנגד הלחי:

39 דלא הדר חייך לה. שלא תוכל להחזיר צוארה לצד המכה לחככה בשיניה לכך תולים בצוארה דפין וחשובים הן מכתיתין שעל גבי השבר ואי נפלי חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה:

40 דלא ליחלפן. בתרנגולי חבריהם:

41 דלא ליתברו מאני. שקושרין שתי רגליהם יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז:

42 דלא ליחמטן אליותיהן. שלא תלקה אליה שלהן בסלעים:

43 דרנין. תולעין:

44 קיסמא דריתמא. קיסם של רותם שמניחין בחוטמה ולהכי קרי להו חנונות דעבדין להו מילתא דמרחמין עלייהו:

45 בר נירא. עול קטן שנותנים לעגל בצוארו כדי שיהא רגיל לכוף ראשו כשיגדל:

46 דלא לימצויה יאלי. שלא יינקוה העלוקות שבמים ששער עור זה כמחטין ואין העלוקות קרבות להן:

47 מתנו בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא. ארבעתם ביחד:

48 חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יהונתן. יש שמחליפין ר' יוחנן ומכניסין ר' יהונתן:

49 בכל העולם כולו. בכל ישראל כגון מלך או נשיא שאפשר לו למחות שיראים מפניו ומקבלים את דבריו:

50 סליקו להו במה בהמה במה

51 אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא שייך ביה למיגזר דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ובמה אינה יוצא' במידי דהוי משוי אי נמי דהוי תכשיט אלא דשייך למגזר ביה דלמא אתי לאתויי ד' אמות:

52 לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה. שקולעת בהן שערה. שבראשה אכולהו קאי:

53 ולא תטבול בהן. משום חציצה:

54 עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהן ולשער ובגמ' בעי טבילה מאן דכר שמה ומשני מה טעם קאמר מה טעם לא תצא האשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא בהן דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים:

55 טוטפת וסרביטין. מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה:

56 בזמן שאינן תפורין. עם השבכה שקורין קופיא אבל תפורין ליכא למיחש לאחויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתתגלה כלשערה:

57 כבול. מפרש בגמרא:

58 לרה"ר. אבל לחצר שרי וכל הנזכרין למעלה אסורין אף בחצר שמא תצא בהן לרה"ר וחדא גזירה הוא דגזור בהו שלא תתקשט בהן בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין דף סד: שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה:

59 עיר של זהב. תכשיט שמציירין בו כמין עיר:

60 קטלא. מפרש בגמ':

61 חותם. לחתום בה אגרות או כל דבר סגור:

62 ואם יצאת אינה חייבת חטאת. דכולהו לאו משוי נינהו אלא דרבנן הוא דגזרו בהו דלמא אתיא לאיתויינהו:

63 וכתבו בתוספות דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא קלעה בהן שערה אלא שקשרה אותן בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בסוף פרק המצניע דף צד: דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הילכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדא הכי וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתניתין דלמא מתיא להו ארבע אמות ברשות הרבים דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאי לא תימא הכי אם כן לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברשות הרבים וחוגרת כדאמרינן לקמן דף סא. גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפילו ברה"ר:

64 עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דלמא שלפא ומחוייא דוקא בנשים הוא דחיישינן להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עבדו הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפרקין הלכה א דאמרינן התם תכשיטין למה הן אסורין אמר רבי אבא ע"י שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד' אמות והרי זה מפורש כדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר רבי חייא בשם ר"ש ברבי חייא ואפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאתה אינה חייבת חטאת אסורין לצאת בה בחצר ושיילי' עליה והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר ומהדרין נשמעינן מן הדא מעשה בר"ג ברבי שירד לטייל בתוך חצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה ומשמע לכאורה מיהא דתכשיטין אסורין אף לאיש ושלא כדברי רש"י ז"ל ור"ת ז"ל ולפי זה תהא סוגיא זו חלוקה על אותה מימרא של רבי אבא שהזכרנו אלא שבא הרמב"ן ז"ל ולימד דאיכא למימר דלא פליגן משום דהכא הכי קאמרינן מי אמרינן דהך חומרא יתירתא דעבדינן לומר שאפילו דברים שלא נאסרו ברה"ר אלא משום שבות שיהו אסורין בחצר דנימא דוקא באשה שהיא שוחצת אבל באיש שאינו שוחץ אמרינן דברים שהן אסורין לו משום שבות ברשות הרבים שיהו מותרין לו בחצר או דלמא לא שנא ועלה אמרינן נשמעינן מן הדא דר"ג ירד לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו כלומר שהיה נושא אותו באצבעו לתכשיט כטבעת וגערו בו חביריו משום תכשיט כלומר שאילו לא היה תכשיט היה מותר לטייל בו בחצר דליכא למיחש שמא יצא בו אבל לפי שהיה תכשיט גערו בו לפי שהדבר קרוב שיצא בו לרה"ר ואילו יצא בו היה איסור בדבר אפילו תמצא לומר שלא נאסר תכשיט לאיש וטעמא דמילתא משום דהכא כיון שיש שם מפתח שהוא צריך לו איכא למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירו ארבע אמות ברשות הרבים אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש: